top of page

במקום לדבר על בחירה בזנות, הגיע הזמן שנדבר על המחיר

"לא יכולתי להבין איך כולן ממשיכות להתנהג כרגיל, רציתי לצעוק עליהן שזאת שואה, זה אסון מה שקורה פה, אבל שתקתי". ככה תיארה באוזני א' את הפעם הראשונה שהגיעה לעבודה במכון, בליווי אחיה. המשפחה המורחבת עלתה מרוסיה זמן קצר לפני כן, לא היתה פרנסה, ובני המשפחה ציפו שתתרום את גופה למאמץ. פגשתי אותה כמה שנים אחר כך. אז כבר היתה מנותקת קשר ממשפחתה, אך את הקשר שהחלה עם הזנות כבר לא הצליחה לפרום. עבדה ברחוב במתחם הבורסה שתפקד בלילות כמתחם זנות שוקק.


*אילוסטרציה, למצולמת אין קשר לכתבה

א' החזיקה דירה קטנה בדרום תל אביב, שם התגוררה עם בתה החולנית בת ה–18. שתיהן היו מסובכות במחלות מורכבות ובחובות למוסדות רפואיים ואחרים, שביניהם ניסתה לתמרן עם המזומן שקוששה בגופה העייף, נעזרת בכמויות גדולות של תרופות פסיכיאטריות כדי לאפשר לעצמה לקום לעוד ערב ברחוב.


לא פגשתי מעולם אשה מזדקנת בעושר מופלג, נהנית מרווחה שהשיגה מעמל גופה, מסתכלת בסיפוק על הדרך המקצועית שלה וחולקת בשמחה עם משפחתה את קורות הקריירה המשגשת שלה.

לא שמרנו על קשר. כשאני עוברת ליד הדירה הקטנה אני מחפשת אותה במבט. אני יודעת שאם לא הצליחה לצאת בזמן, יש סיכוי גבוה שאיננה בחיים, או שמצבה רע מאוד. לא פגשתי מעולם אשה מזדקנת בעושר מופלג, נהנית מרווחה שהשיגה מעמל גופה, מסתכלת בסיפוק על הדרך המקצועית שלה וחולקת בשמחה עם משפחתה את קורות הקריירה המשגשת שלה. בארגוני הסיוע בישראל הסטטיסטיקה העצובה מדברת על מוות אחד בחודש של אשה בזנות, הממוצע הוא גיל 40. האם שרדה א' בסטטיסטיקה?


כבר שנים שכל דיון או ויכוח על הלגיטימיות של הזנות מוסט לשאלת הבחירה. "אבל היא בחרה את זה" אמור להיות המשפט הסוגר את הדיון, נוקאאוט מצד מי שסבור ש"מיסוד הזנות" הוא הגנה על זכות האשה על גופה. גם היום, שנתיים וחצי אחרי שהופעל החוק נגד צריכת הזנות ("חוק הלקוח"), רבים ורבות בוחרים עדיין בזנות כמקור פרנסה. האם זה הופך את הזנות לעבודה? האם זה באמת "המקצוע העתיק בעולם"?


בני אדם בוחרים בנתיבים הרסניים — הם בוחרים לעשן, לשתות, להישאר במערכות יחסים מתעללות, הם בוחרים להתאבד. העובדה שמישהו בחר בדרך מסוימת אינה מוכיחה שהיא טובה, לפעמים היא קטלנית. ובכל זאת ברור לכל, שיש להזהיר צעירים וצעירות מחיי סבל וסכנת מוות האורבים להם אם יתמכרו לסמים, לסיגריות, או לאהבה רעילה. רק כשזה מגיע לזנות — פתאום הבחירה החופשית מקודשת, ולעזאזל ההשלכות.


במקום לדבר על בחירה, הגיע הזמן שנדבר על המחיר. מה באמת קורה למי שבוחר ב"מקצוע"? אולי נתחיל במה שאין: אין קידום ואין פנסיה, אין קרן השתלמות, אין כבוד, אין כנסים מקצועיים, אין נופשים, אין שעות עבודה קבועות, אין מתנות לחג. גם אין ביטחון שתחזרי חיה לביתך. אין איסור על שתייה מופרזת, על שימוש בסמים או בכוח. אין גבולות.


בעצם אין כל מה שאנחנו תופשים כחלק של עולם העבודה כפי שאנחנו מכירים אותו. מי שראה את סדרת הלהיט "Stranger Things" בנטפליקס, זוכר בוודאי את הגרסה המסויטת של "The Upside Down" — גרסת־הראי של העולם הרגיל, שהכל בה רקוב, מטונף, אפל, מפחיד ומסוכן, אבל התפאורה מציגה מראית־עין של הסטנדרטי, רפליקה של העולם האמיתי. כך גם בזנות: התפאורה היא לכאורה אותה התפאורה. זו אותה העיר, החדר, בני אדם, כסף עובר כאילו אנחנו סוחרים בעולם האמיתי. אלא שהמסחר בבני אדם מותיר צלקות קשות, החוזרות בסיוטים, בהרגלים, באופן שאנשים בזנות רואים בו אנשים אחרים ויוצרים מערכות יחסים אתם.


הזנות משתלטת על החיים. מהר מאוד מגיעים הסמים, האלכוהול או התרופות. או שזה הפוך, וההתמכרות היא שמובילה אל הזנות. לפעמים הדרך להתמודדות עם הטראומה היא לא בעזרת סם, אלא בפגיעות עצמיות והפרעות אכילה. תמיד יש שם טראומה. אל הזנות מגיעים בדרך כלל עם טראומה מהבית, וכשנכנסים אליה היא נוטה להעצים את הטראומה ולייצר טראומות חדשות.


מחר הוא יום המודעות לנזקי הזנות. התאריך 24.7 נבחר על ידי המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות כדי לסמל את העובדה שהזנות פוגעת בכל רגע נתון, בלי הפסקה, בעשרות אלפי אנשים בישראל.


יש לנו אחריות להסביר לילדינו, שהזנות היא נתיב המוביל תמיד לחיים של סבל וייסורים, של עוני, השפלה וטראומה. לכן אסור לצרוך זנות, לא לשדל אליה, לא להעלות אותה על נס כדוגמה לבחירה חופשית "פמיניסטית", אלא להציג אותה כמות שהיא: ה־Upside Down. המקום שהאנושות הולכת בו בין הצללים, כוחות האופל שולטים בו, וקשה מאוד להגיע הביתה בשלום.



 


הכותבת היא עדי עוז, מנכ"לית עמותת Hope Center, שיקום תעסוקתי לשורדות ושורדי זנות, הטקסט פורסם לראשונה בעיתון ובאתר "הארץ"


15 views0 comments

Comentários


bottom of page