"כשהייתי בת 17 עזבתי את בית הורי ולא הבטתי אחורה"

בוגרת הקורס שלנו מספרת על החיים שלה: ילדות במשפחה אלימה, בריחה מהבית, מגורים ברחוב, מערכות יחסים פוגעניות, התחלה חדשה והרבה תקווה

ההתנהלות היומיומית בחיי המשפחה שלי הייתה בנויה על שני יסודות: פחד וצביעות. אני זוכרת איך בכל שישי בערב אבא היה שר לאמא את המזמור "אשת חיל" בקול יפה ובהתלהבות. אותם 22 פסוקים שמשבחים ומהללים את האישה המושלמת. אבל כמה שעות קודם לכן, בצהריים, הוא היה מעליב אותה במילים קשות, השפיל אותה עד שראיתי את הפנים שלה משנות צבע מוורוד ללבן. היא מפחדת, נעלבת, מושפלת - ואני, ילדה קטנה, קולטת את  הסתירה, שמשהו לא מסתדר.

הורי האמינו ש"התפקיד של אבא זה להכריח את הבנים והבנות שלו להישאר חרדים - בכל דרך"

היינו 6 ילדים - חמשת האחים שלי ואני. אבא היה מחנך אותנו במכות. זאת הייתה הנורמה אצלנו. כתוב במשלי "חוסך שבטו שונא בנו" - ואם אתה לא מרביץ לבנך, אתה שונא אותו. רוב  מפרשי התנ"ך מסבירים שלא מדובר על  אלימות פיזית, אלא על שבט דברי מוסר מילוליים. הורי בחרו ליישם את הפסוק פשוטו כמשמעו, כי כך היה נוח להם. בדרך כלל אבא בחר באחי הבכור, שהיה גדול ממני בשנתיים ונחשב ל"חוצפן" כי לפעמים העז לענות או להתנגד. אחי יצא מהבית בגיל 13 כדי ללמוד בישיבה הקטנה, בתנאי פנימיה, במרחק 10 דקות מהבית. 

הייתי בערך בת 12-13 כשהפסקתי להאמין באלוהים. לפחות לא באלוהים שתיארו לי הורי והמורות שלי. ברגע שזה קרה, כל קיום המצוות, התפילות וכללי הלבוש וההתנהגות הפכו לעול כבד מנשוא. בהעדר אמונה, שנותנת טעם ומשמעות לקיום המצוות, לא  מצאתי סיבה להתאמץ להקפיד בהן. התחלתי לזלזל  במצוות ובמנהגים בדברים קטנים, שהלכו  וגדלו בהדרגה. לאור ה"הדרדרות" שלי, ההורים החליטו לחפש פתרונות ולהוציא אותי מהבית, כדי שלא "אקלקל"את אחיי הקטנים והם יוכלו "לזכות" בשידוך הולם.

למצוא פנימייה לנערה חרדית - זה סיפור לא פשוט. בבני ברק יש בתי יתומות, אבל "על הנייר" לא הייתי יתומה, למרות שהרגשתי ככה כבר די הרבה זמן.  כשהייתי הולכת לחברות מהכיתה, קינאתי כשראיתי איך הן משחקות עם האחים שלהן בכיף, ואיך האמא באה ומחבקת אותן סתם, נותנת נשיקה על הלחי - כי זאת הבת שלי ואני אמא. זה לא קרה במשפחה שלי.

"בגיל 17 נזרקתי לרחוב. ללא תעודת בגרות, ללא כישורים מקצועיים, ובעיקר - ללא ביטחון עצמי".

אמא שלי מאוד אהבה להתנדב מחוץ לבית, לעזור למשפחות אחרות. היא הייתה הולכת לבשל להן, לכבס, לעזור עם הילדים ולנו הייתה אומרת לקחת שניצל טבעול מהמקרר. אני לא שופטת אותה, במשפחות האחרות הוקירו לה תודה ובביתה אף פעם לא אמרו לה תודה על ארוחה שהכינה. לא  אבא  וגם לא הילדים. אבא שלי, כשהיה טועם את האוכל שלה, קודם כל היה עושה פרצוף חמוץ. לפעמים אוכל בחוסר חשק ולפעמים מעיר הערות שהאוכל מגעיל והיא חסרת כישרון. חוץ מיום שישי והשירה של "אשת חיל", כי זה נהוג.

בסופו של דבר, בגיל 15, נמצא הפתרון - פנימייה לנערות דתיות במושב בדרום. לא כולן שם היו חרדיות, אבל זה היה יותר טוב מכלום ובעיקר רחוק מהבית. כדי לשלם על הפנימייה, ההורים שלי ביקשו גמ"חים והלוואות.

הם הסבירו שצריך להרחיק מהבית ילדה שסובלת ממחלות נפש ומסוכנת.

אחרי שנתיים בפנימייה, שהייתה, איך לומר, לא המקום הכי נעים בעולם, ביקשתי מההורים לחזור הביתה. אבל הם ענו לי פשוט: "אז תמצאי איפה לגור. תחיי ברחוב. לא רוצה ללכת לפנימייה? הביתה את לא חוזרת".

כך בגיל 17 נזרקתי לרחוב. ללא תעודת בגרות, ללא כישורים מקצועיים, ובעיקר - ללא ביטחון עצמי. הקולות של אבא ואמא שלי המשיכו להדהד בראש: "לא יצא ממך כלום."

פניתי לארגון "הילל", שעוזר לחרדים שיוצאים בשאלה. זוג מתנדבים מקסים עזר לי להתאקלם בהתחלה. חילונים לחלוטין, הם התנדבו ב"הילל" כי הבן שלהם שחזר בתשובה (ובהמשך הפך לרב מפורסם) ניתק קשר איתם, וגם מנע מהם לפגוש את הנכדים שלהם. הם הקדישו הרבה מזמנם לשוחח איתי, לעודד ולהדריך, גום מצאו לי מקום לגור עד הגיוס לצבא.

כשהתגייסתי לצבא - זה היה בגלל הפטריוטיות,

אבל לא רק בגללה. הסיבה העיקרית הייתה כי הצבא נתן לי בית. 

בכלל הכרתי מעט מאד מהעולם החילוני ולא גדלתי על אותם ערכים. אבל בצבא הייתה לי ההזדמנות לפגוש בפעם הראשונה צעירים חילונים. לדבר עם בנים. שיבצו אותי בתפקיד פקידותי באחד מבסיסי חיל האוויר, עם בריכה ועם קולנוע. בהמשך התקדמתי לתפקידים יותר מעניינים.

אבל ברגע שהשירות הצבאי הסתיים, חזרתי להיות חסרת בית.

בתור חיילת משוחררת גרתי כמה חודשים בבית השריון בתל-אביב, אבל בגיל 19.5 מצאתי את עצמי שוב ברחוב - ללא משפחה וללא כסף. ניסיתי ללכת לראיונות עבודה, אבל הייתי חסרת ביטחון וכמעט בכל משרה שרציתי להתקבל אליה דרשו תעודת בגרות שלא  היתה  לי.  הרגשתי  שכל  בוגרת תיכון בת גילי, שהוציאה  תעודת  בגרות,  ראויה  למשרה יותר ממני.

לא הצלחתי להרוויח כסף בעבודה הגונה שאוכל לספר עליה בגאווה.

התחלתי להרוויח בדרכים שלא נחשבות "עבודה שמכבדת את בעליה" - לא הרבה, אבל מספיק כדי לא להיות ברחוב.

לפעמים הייתי נכנסת לזוגיות עם גברים שלא אהבתי, רק כי זה הבטיח קורת גג. הייתי עובדת בבייביסיטר, בניקיון בתים, חוסכת כל שקל, לא הייתי קונה שום דבר לעצמי, כדי שאם וכאשר ניפרד, יהיה לי כסף לשכור חדר למשך חודש-חודשיים בדירה עם שותפים. מערכות היחסים האלה לא החזיקו הרבה זמן.

כשהגיעה הקורונה דווקא הצלחתי למצוא עבודה מסודרת: לשבת בכניסה לבית אבות, לרשום את המבקרים ולמדוד להם חום. מי שעם חום - נשלח הביתה, מי שבלי - נכנס. התקבלתי כי היה מחסור בעובדים וכבר לא שאלו אם יש לי תעודת בגרות או משהו כזה.

רוב הזמן הייתי בדיכאון. כשאת לבד בעולם, את לא דורשת מעצמך הרבה, לא אכפת לך במיוחד אם תחיה או תמות - לא שרציתי למות, אבל גם לא היה לי דרייב חזק להילחם כדי לחיות. 

לפני שלוש שנים מכרה משותפת חיברה אותי לענת מהופ סנטר (ענת קורן, מנהלת תחום פסיכו-סוציאלי בעמותה). אותה מכרה עצמה הייתה מלווה על ידי ענת, וכששמעה על הקורס "כישורי חיים" שכנעה אותי להצטרף.

בהתחלה התביישתי לפגוש נשים שלא ראיתי בחיים ולספר להן דברים שאני לא גאה בהם. החברה התעקשה, והיא צדקה.

ברגע שעברתי את המחסום של הפחד והבושה ובאתי וסיפרתי את הסיפור שלי, הבנתי מהשיחה הראשונה שהן לא ישפטו אותי. 

מאז שהכרתי את ענת, נועה, נעם ואופיר - הן הביאו הרבה אור לחיים שלי.

עד היום אני קוראת להם "האחיות הגדולות שלי". לפני שפגשתי את האחיות הגדולות, הייתי לבד בעולם. לראשונה בחיים שלי יש סביבי אנשים שתומכים בי, מעודדים אותי, מאמינים בי ועוזרים לי לבנות את העתיד שלי.

היום יש לי איפה לגור, יש לי עבודה קבועה כקופאית ברשת חנויות נוחות. זו לא עבודה מעניינת ולפעמים יש בה גם קושי, כשמדובר בהתמודדות עם הלקוחות שלא מוכנים לשמוע "לא", אבל אני יודעת להתמודד, בזכות מה שלמדתי בהופ סנטר. בזכות הרוח הגבית שאני מקבלת מהצוות, אני יודעת לעמוד על שלי.

עוד מעט אני מתחילה קורס מקצועי שיעזור לי לקחת עוד צעד קדימה בחיי. ואני כבר לא לבד.

"עוד מעט אני מתחילה קורס מקצועי שיעזור לי לקחת עוד צעד קדימה בחיי"

היום, בגיל 48, אני יכולה להגיד שלמרות כל הקשיים - יש תקווה. הדרך לא הייתה קלה, אבל הכרתי אנשים טובים שעזרו לי למצוא את הכוח הפנימי שלי. מצאתי "אבות רוחניים" במשוררים ובסופרים שהמילים שלהם ליטפו את נשמתי - לאונרד כהן, מייקל סטייפ מ-R.E.M שהשיר שלו "Everybody Hurts" הציל אותי ממחשבות  אובדניות ברגעי ייאוש.

לבנים ובנות שנולדו חרדים ורוצים להיות חילונים - השער לא נעול. קשה, כן. אבל אפשר. תזדקקו לעזרה, אל תהססו לפנות. יש אנשים טובים שרוצים לעזור.

לכל מי שנמצא ונמצאת במקום לא נכון לו, סובל מאלימות או תקוע במערכת יחסים ללא אהבה - זאת לא  גזירת גורל. אפשר וצריך להתאמץ לשנות את המצב. החיים והאושר שלכם ראויים שתילחמו עבורם.

למי שהם הורים לילדים - אחרי שבחרתם להביא ילדים לעולם, תעשו מאמץ להיות הורים סבירים, ולא משנה כמה הבן או הבת שלכם נראים לכם "מאתגרים". זכרו  שכשאתם הורסים למישהו ילדות - אתם הורסים חיים שלמים.

אני חייבת לכם הכרת תודה מיוחדת לכל הצוות של הופ סנטר - אתם באמת החברים הכי טובים שיש לי בעולם.

אם קראתם את הפוסט והבנתם שאתם זקוקים לעזרה או מכירים מישהו שזקוק לתמיכה, צרו איתנו קשר. לפעמים מילה טובה, עידוד או פשוט האמונה שמישהו יכול לשנות את חייו - זה מה שעושה את כל ההבדל.