זה קרה כשלי אוק-שון פשוט הלכה ברחוב: קבוצה של גברים במדים קפצה אליה וגררה אותה פנימה לרכב שלהם. ככל שהרכב התרחק, לי הייתה בטוחה שההורים שלה לא יראו אותה שוב לעולם.
לי הייתה בת 14.
ימי התום שלה הסתיימו באותו צהרים. היא הובאה ל-"תחנת נחמה" (“comfort station”) – בית בושת ששירת חיילים יפנים בסין הכבושה. לי הפכה לאחת מאותן "נשות הנחמה" (“comfort women”), שפחות מין של הצבא המלכותי של יפן בין השנים 1932 ל-1943.
מה גרם לקיסר היפני (והמפקד העליון של הצבא) להקים מערכת בתי בושת עבור החיילים שלו? התשובה בוודאי לא תפתיע אתכם, כי מדובר באחד התירוצים המוכרים בעולם למיסוד הזנות: כדי שיהיו פחות מקרי אונס. ההחלטה הבשילה אחרי "האונס של ננג'ינג", מסע השמדה במהלכו אנסו יחידות הצבא היפני בין 20,000 ל-80,000 נשים, נערות וילדות ורצחו אלפים.
"האונס של ננג'ינג" זעזע את כל העולם והקיסר הירוהיטו, שהיה מודאג מהתדמית של המדינה שלו, הורה על הקמת "תחנות נחמה", כדי למנוע את המשך הזוועות, אבל בעיקר כדי לספק מינית את החיילים שלו ולעצור את התפשטות מחלות המין.
"גיוסן" של נשים ונערות ל-"תחנות נחמה" נעשה על ידי שידול או פשוט חטיפה ברוטלית. חלקן נאספו מהרחוב באמצע היום, חלקן שוכנעו לנסוע לאזור אחר כדי לעבוד כאחיות או מטפלות, חלק פשוט נקנה בכסף מההורים שלהן. רובן היו נשים קוריאניות או סיניות.
על פי עדויות של השורדות, תנאי המחייה ב-"תחנות נחמה" היו רחוקים מלהיות מנחמים: נשים ונערות נאנסו באופן קבוע, חטפו מכות, אלה שנכנסו להריון, עברו הפלות, לחלקן הוזרקו חומרים שנועדו למנוע מראש את הכניסה להריון לא רצוי. כל הנשים עברו בדיקות רפואיות באופן קבוע כדי לוודא שלא הודבקו במחלות מין.
מלחמת העולם הסתיימה בשנת 1945, אבל בשנת 2007 התפרסם תחקיר של Associated Press בו נטען שגם אחרי כניעתה של יפן, שלטונות ארה"ב אישרו ל-"תחנות נחמה" לפעול כדי לשרת כבר את חיילי צבא ארה"ב. בסופו של דבר, שנה אחרי, גנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון של כוחות הברית והמושל הצבאי של יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי שם סוף לתופעה שממדיה התבררו רק אחרי המלחמה.
בין 20,000 ל-410,000 נשים נוצלו מינית בלפחות 125 "תחנות נחמה" בשטחי הכיבוש של הקיסרות היפנית. מדובר במספרים משוערים בלבד, כי אחרי מלחמת העולם השנייה יפנים ניסו בכל דרך להסתיר את המעשים שלהם והשמידו מסמכים רבים.
על פי ההערכה, 90% מאותן נשים ונערות לא שרדו. ואלה ששרדו, הפכו למנודות מהחברה. רבות מהן מתו ממחלות מין או סיבוכים בעקבות הטיפול האלים שקיבלו; אחרות התאבדו.
במשך עשרות שנים שלטונות יפניים סירבו להודות במה שקרה, ואז, בשנות השמונים חלק מהנשים המעטות שעוד נשארו בחיים החלו לשתף את סיפורן. בסופו של דבר, נאלצו היפנים להודות בזוועות שביצעו. בשנת 2015 הם אף הודיעו כי בכוונתם לפצות את השורדות, אבל דרום קוריאה דרשה מהלך יותר משמעותי. יפנים גינו את הדרישה וטענו, מצדם, שמה שקרה בעבר, נשאר בעבר.
סיפורן של "נשות נחמה" קיבל הכרה רק בשנים האחרונות.
.
האו"ם דרשו מיפן כמה וכמה פעמים לחקור את נושא הפרת הזכויות של נשים ושידולן לעבדות מינית במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-1 בדצמבר 2015 בננג'ינג, במקום בו עמדה פעם "תחנת נחמה" הוצבה אנדרטה לזכרן של נשים סיניות שנאנסו ונרצחו על ידי הפולשים היפנים. חצי שנה אחרי, ביוני 2016 באוניברסיטת שאנגחאי נפתח מרכז מחקר שהוקדש לנושא. בהמשך נפתחו מרכזי זיכרון ל-"נשות נחמה" גם במדינות אסייתיות אחרות: טאיוואן, פיליפינים ודרום קוריאה. לפני כעשור נפתחו אנדרטאות ומרכזי זיכרון גם בארה"ב ואירופה.
מקורות: ויקיפדיה, History.com, Asianstudies.com
Comments