"כל אחד מאיתנו נולד בשביל להיות עצמו", אומר א', "לא בשביל שאחרים יגידו לו מה ללבוש ואיך להתנהג". א' הגיע לפגישה עם נועה אהרונהיים שוורץ, העובדת הסוציאלית שמלווה אותו כבר כמה שנים, מאז פנה להופ סנטר. גבעולי, עם זקן מטופח, לבוש בחולצה מכופתרת מעל גופייה, עם תנועות עדינות, הוא מדבר בהתרגשות ולהט.
"כבר בגיל 15 ידעתי שאני שונה. מבחינת ההתנהגות והלבוש. הייתי תלמיד טוב, אבל בני המשפחה המשיכו להציק לי: 'ורוד זה לא צבע של גברים'; 'סקיני ג'ינס זה לא יפה'; 'שיער ארוך זה לבנות'. ולא רק בני המשפחה, אלא גם סתם אנשים ברחוב, כי אצלנו במגזר הערבי קשה מאד לקבל מישהו שרוצה להיות שונה. הם לא הבינו שעניין הבגדים היה מאד חשוב עבורי, כי מבחינתי הבגד הוא השפה, הוא עוזר לי להביע את מה שאני מרגיש בתוכי. גם כשהתחלתי לעבוד בסלון כלות, בשביל שיהיה לי כסף להיות עצמאי ואוכל לקנות לעצמי בגדים שאני אוהב, המשפחה והסביבה, במקום לתמוך בי, אמרו לי שזה לא מתאים, זו לא עבודה שמכבדת גבר ועוד כל מיני".
א' לוקח דף נייר ומצייר עליו קו ישר. לידו הוא משרבט קו עקום, דומה לגוף כפוף ראש, כנוע. "בסך הכל רציתי להיות ישר עם עצמי. אבל ניסו לכופף אותי. לגרום לי להיות בו עם כולם. נאבקתי בזה עד שכבר לא יכולתי להישאר בבית".
אף על פי שהקפיד מאד ללכת עם האמת שלו, למרות ההערות והגערות מצד המשפחה, א' מעולם לא יצא מהארון לפני ההורים שלו. לפחות באופן רשמי. "כי הכל גם ככה הכל היה ברור למדי", מוסיף א' בעצמו. בגיל 19 עזב את הבית. "הסיבה שעזבתי את הבית הייתה כי היה בי פחד שאם אני אצא מהארון אולי לא יקבלו אותי ולא יהיה לי מקום, אז הכנתי את הקרקע לפני".
"הרגשתי שאני כלוא ורוצה לצאת, להתחיל חיים חדשים", הוא ממשיך. "חשבתי על זה במשך חצי שנה ובסוף החלטתי לעזוב, ללכת לגור לבד. להתחיל חיים חדשים על פי דרכי. היה לי מאד קשה להתחיל, לא ידעתי עברית ולא היה לי אף אחד שיעזור. גם היום ההתמודדות היום-יומית לא פשוטה, אבל אז זה היה פצע פתוח. לא רציתי לגור ברחוב, אבל המשפחה שלי לא הייתה מוכנה שאני אחזור לגור איתם. ידעתי שאני יכול להיות תלוי רק בעצמי".
"ב-2019 הגעתי לחיפה אחרי שהמשפחה שלי אמרה לי שאני לא יכול להשאר. ואז ב-2020 התחילה הקורונה, והמצב הידרדר. ככה מצאתי את עצמי באפליקציות ובמעגל (הזנות). בזמנו, הלכתי לקבוצת תמיכה ב"איגי", לקהילה הלהט"בית, באחד המפגשים שאלתי את המדריך 'אם יש מישהו שאין לו לאן ללכת, מה הוא יכול לעשות?' והמדריך סיפר לי על הגג הורוד, ככה הגעתי לתל-אביב והתגלגלתי שם משלטר לשלטר עם המזוודות הכבדות של חיי".
למה לא רצית להיכנס לשלטר?
"כי לא לכל אחד מתאים לגור עם עוד 10 אנשים במרחב. יש שם כל מיני סוגי אנשים והכי חשוב שבאותו שלטר יש כלל: כדי לעודד אנשים להתקדם לחיי העצמאות, קיים לו"ז מאד ברור: בבוקר אתה יוצא ואפשר לחזור רק אחרי הצהרים, לא משנה אם אתה חולה או לא מרגיש טוב. לכן, כשסוף סוף מצאתי דירה שכורה שאוכל לגור בה לבד וקיבלתי מפתח, אחרי שסידרתי וניקיתי והבאתי לי ארוחת צהרים פשוטה – פשוט הלכתי לישון שנ"צ. אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים".
צוות השלטר הפנה את א' אלינו לעמותת Hope Center, שם הוא החל את קורס 'תעסוקה מיטיבה', בשיתוף משרד הרווחה והביטחון החברתי, ומשם הכל היסטוריה.
"אגב, אתה זוכר, שעוד לפני ששכרת דירה לבד, ועזבת את השלטר הראשון, באנו יחד לבדוק אם יש מקום בשלטר מסוים ומה אמרת לי?", שואלת נועה שוורץ, העובדת הסוציאלית של הופ סנטר שמלווה את א' מתחילת התהליך.
"כן", הוא צוחק, "אמרתי הלוואי וזה לא הבניין הנכון, כי הוא קודר. זה אמנם כן היה הבניין הנכון, אבל כבר הייתה לי מטרה ברורה מול העיניים"
"תהליך חיפוש העבודה היה ארוך מייגע, כמה שלא התכוננתי לראיונות לא תמיד ידעתי איך להתנהג. קיבלתי הרבה תשובות שליליות במקום או התחמקות. כאילו לא רואים אותי. עד שבמקום עבודה אחד, אליו גם התקבלתי בסופו של דבר, היה מנהל שישב איתי שעה שלמה, הוא הקשיב לי וגם סיפר לי על הדרך שהוא עצמו עשה. זה נתן לי מוטיבציה".
איזה ליווי אתה מקבל בהופ סנטר?
"אני יודע שאני יכול להתייעץ עם נועה והצוות על כל דבר. גם כשיש קשיים או שאני צריך למצוא עבודה חדשה, יש לי למי לפנות, לבקש סיוע או עזרה. יש לי מישהי שתזכיר לי שצריך להמשיך. משהו שלמרבה הצער לא קיבלתי בבית".
ואיך אתה היום?
"אני מרגיש שאני עצמאי, אני מפרנס את עצמי בכבוד וגם מאד אוהב את העבודה שלי, המקום בו אני עובד נותן לי אפשרות להרגיש בנוח. עדיין ממשיכים להציק לי פה ושם עם הלבוש והנראות, אבל אני חזק. בעבודה אני נדרש ללכת עם תלבושת אחידה, אבל אני עדיין מוצא דרך לבטא את עצמי. לפעמים אני מרגיש שאני בן אדם רגיל".
Commentaires